הקונסטלציה התנ”כית וסיפור גן עדן
קונסטלציות תנ”כיות
גישה חדשה שפותחה ע”י ישי גסטר ודנה גניהר רז ומבוססת על שיטת הקונסטלציות המשפחתיות
כולנו יודעים שהנחש היה בן בליעל, שחווה אשמה, שאדם התפתה והם גורשו מגן עדן כעונש, וכל החיים אנו רוצים לחזור לשם חזרה…
האומנם?
באחת מהקונסטלציות התנ”כיות ביקשה המונחית להעמיד את סיפור גן עדן. המנחה בחר להתחיל עם נציג לאדם, נציגה לחווה ונציגה לגן עדן.
לפני שנתאר מה אירע, נשתף ברקע הרעיוני של הקונסטלציות התנ”כיות:
סיפורי התנ”ך סופרו מדור לדור לאורך הרבה דורות, ובמשך הדורות היוו מקור זהות איתן ויציב לתרבות שלנו. בקונסטלציה התנכ”ית אנחנו מוצאים שלזהות העמוקה הזו בהיסטוריה המשפחתית או בהווה הפרטי שלנו, יש השפעה על תהליכים ודינמיקות בחיי היום יום של כל אחד מאיתנו.
המשתתפים מגיעים לקונסטלציות תנ”כיות כי יש דמות או סיפור תנ”כי שמושכים את תשומת ליבם. יתכן שהם חשים קשר עם הכאב או המצב הלא פתור של הדמות או הסיפור. המשתתפים מוכנים לכך שעצם התהליך ייגע וישפיע עליהם בדרכים מפתיעות שהם לא צפו מראש. הוא יאיר על מצבים אישיים ובין אישיים שאיתם הם מתמודדים, ויביא לחוויה עמוקה ונוגעת סביב הסיפור שהועלה. זהו תהליך מרגש שמביא לתחושות והבנות חדשות ולתהליכים של הקלה ברבדים השונים של חיינו שחלקם יתבררו גם בפרספקטיבה של זמן.
יש סיבה מדוע אנו חשים שסיפור תנ”כי מסוים משמעותי בשבילנו גם אם אנו לא יודעים להסביר זאת. הסיבתיות קשורה יותר בתהליכים פנימיים הנובעים מההיסטוריה האישית, המשפחתית והתרבותית של כל אחד. דרך ההקשרים האלה התהליך של הקונסטלציה התנ”כית משפיע על מקומות שונים בחיינו.
כשאנו עובדים עם הסיפור התנ”כי בתהליך של קונסטלציה אנו קודם כל פוגשים את הסיפור בדרך שהוא חי בתוכנו, במה שידוע, ומטרת הפגישה היא להתחיל ליצור תנועה ושינוי ברגשות ובמתחים שהסיפור יוצר אצל המשתתף. מעבר לחוויה של התהליך עצמו שהיא משמעותית ומרגשת, לאחר זמן, ניתן להביט אחורה ולראות את הדרכים השונות שתהליך זה חלחל והשפיע על מקומות שונים בחיינו.
כמנחי קונסטלציה תנ”כית, כשאנו מזמינים את האנשים למסע הקונסטלציה התנ”כית אנו ניצבים בפני מספר מוקשים ואנחנו נזהרים מהם:
1. מוקש הפרשנות: הצורך לפרש את התנ”ך דרך המילים והרעיונות, ולא דרך החוויה של כאן ועכשיו
2. מוקש הדתיות: הסדנה יכולה להיתפס כבעלת אג’נדה שמכוונת להשפיע לכיוון של חיזוק האמונה או הדת.
3. מוקש החוויה הטוטלית: הצורך לצלול לתוך החוויה, ולצאת ללא חיפוש אחר המשמעות החדשה.
אנו לא רוצים לפרש, אנו לא רוצים להחזיר בתשובה ולא רוצים לטבוע בחוויה…
אנו רוצים לצאת למסע, להרפתקה, להיות מוכנים להפתעות, ולמצוא משמעויות חדשות מעבר למה שידענו קודם לכן.
על הדינמיקה של קונסטלציות תנ”כיות: תנועה בין הידוע והחדש
כאשר אנו ניגשים לתהליך קונסטלטיבי בעזרת סיפורי התנ”ך אנו יוצרים מפגש בין מה שידוע וסטטי לבין מה שאינו ידוע ומשתנה. אנו מפגישים בין מה שכתוב וחתום והועבר מדור לדור לבין מה שאין לא מילים, שהוא רגש, תחושה, תנועה או דימוי שקורה כאן ועכשיו. אנחנו מחפשים לתת מקום למה שלא מסופר בתוך מה שמסופר.
בתחילת כל תהליך אנו מתחילים עם מה שידוע. עם הדמויות, הטקסט והסיפור הקיימים. אנו נותנים לו מקום וביטוי, גם אם הוא נראה תיאטרלי.
כאשר אנו נותנים למה שידוע את המקום הראוי, הוא נוטה להתפתח עד שהוא מגיע לתקיעות מסוימת, ללופ, או למקום שקשה להישאר איתו, זה קורה כאשר הדמויות השונות מתחילות לחזור על מה שכבר ידוע בניסיון לפתור מצב בעייתי ולא מוצאות מוצא.
לדוגמא: בקונסטלציה תנכית, אחת המשתתפות בחרה להעמיד את סיפור משה, אהרון ועגל הזהב, מתוך התעניינות בנושא של מנהיגות.
בהתחלה ראינו את הנציג של משה הולך לקצה הרחוק של החדר ומתחיל לחפש את לוחות הברית או תשובה שתעזור לו בהנהגת העם בעוד הנציג של אהרון מנסה לנהל את חוסר הסבלנות והתסכול הגובר של העם . ככל שהתהליך התפתח נוצרה תחושה של חוסר נוחות גדולה שהייתה מעבר לידע של הנציגים על הדמויות שאותן הם מיצגים.
ככל שהקונסטלציה התקדמה הרצון של העם לסמל כלשהו שיספק להם תשובה לחוסר המנוחה ואי הודאות הלך והתעצם. מהר מאד היה ברור שלאהרון אין שום יכולת שכנוע או מנהיגות בכל מה שקשור למצב ולרצונות של העם. משה חזר והחל להתעמת עם אהרון והמצב נהיה כאוטי ובלתי נסבל.
למקום הזה בתהליך אנו קוראים ה’קצה של הידוע’. זהו הקצה של המקום המוכר, שהוא גם בלתי נסבל. זה המקום שבו מתגלה האפשרות לצעד הבא, למשהו חדש שיקרה, שיחולל שינוי במה שהיה עד עכשיו ובדרך שהוא משפיע עלינו.
זה המקום שבו שיטת הקונסטלציה מאפשרת בריאה של חוויה חדשה, הבנה חדשה, סדרים חדשים, רגיעה, השלמה- במובן של להפוך מה שהיה חלקי או מפוצל למשהו שלם.
בקונסטלציה של משה ואהרון הייתה תחושה שיש משהו אחר מההיסטוריה, חבוי, שמנהל את העם ולכן לאהרון אין אפשרות להנהיג אותו. המנחה הוסיף נציג לעבדות. הנציג של העבדות היה חלק מהזהות של העם והייתה לו השפעה מאד חזקה שיצרה עוד בלבול והגבירה את הכאוס וההיסטריה. התגובה האנושית של אהרון הייתה לסגור את העבדות, בארון שהיה בחדר. זאת הייתה פעולה מאד סימבולית, וחסרת תועלת כאחד.
בהמשך, משה נתבקש לשים את ידו על הלב של העבדות (ליצירת קשר של לב) ולומר: “את העבר שלנו, את חלק מאיתנו“
והוא הוסיף באופן ספונטני: “לולא את לא היינו עוזבים את מצריים, בזכותך עשינו את הצעד הזה“.
העבדות הרגישה, סוף סוף, שהיא קיבלה את המקום שאליו היא שייכת, ולא רק את המקום, אלא גם הכרת תודה עמוקה על התפקיד שלה.
הדחף להמשיך לרדוף את העם נמוג, להפך, זו היא שעכשיו שוחררה מעבדות.
המפגש בין המשתתפים:
בקבוצה שמתכנסת לתהליך כזה, לא כולם מכירים את הסיפור התנ”כי על בוריו, ולא כולם מכירים או מתחברים לעבודת הנציג בקונסטלציה.
אלה שמכירים את הסיפור התנ”כי, מביאים ידע שהיה קיים כל הזמן בהיסטוריה ובתרבות שלנו. הם מביאים את הפסוקים ואת הסיפורים, את החשיבות והמשמעות של שמירת הידע לאורך הדורות. בלעדיהם תהליך הקונסטלציה התנ”כית יהיה בסכנה של שטחיות, ואולי חוסר משמעות.
אלו שמשתתפים בתהליך עם מעט או בלי ידע על הסיפור התנ”כי מביאים את החופש מהידוע. הם מביאים את האפשרות למשהו חדש שיתווסף אל מה שידוע. המפגש בין שתי הקבוצות בתהליך הקונסטלציה, מביא לתהליך יצירתי ודינמי, מהידוע אל הלא ידוע ומשם אל מציאות חדשה.
הסיפורים התנ”כיים סופרו מדור לדור ומהווים ציר משמעותי בהיסטוריה, בתרבות וב’סייכי’ היהודי. התהליך הקונסטלטיבי, שמפגיש בין הידוע והלא ידוע, בין המילים והיחסים ובין הדמויות והרגשות, מאפשר לגשת אל המתחים והרגשות שנוצרו סביב חלק מסיפורים אלו.
הסיפור התנ”כי כמות שהוא, מעצם העובדה שהוא קיים לאורך כל כך הרבה שנים, יש לו משמעות עמוקה.
המפגש שלו עם הקונסטלציה מאפשר תמונה שלמה ומפותחת יותר, שהיא בתורה מאפשרת תמונה שלמה ורגועה יותר אצל המונחה.
ונחזור אל אדם וחווה: המונחית בחרה בסיפור הזה ממקום שראתה את הדומה בין סיפור אדם וחוה שלא היו להם הורים ובין משפחתה שבה נכחד דור שלם בשואה והיו צריכים להתחיל מהתחלה ללא תחושת המשכיות.
זהו הקשר שהמונחית עשתה ואנו משאירים כך בשלב זה.
כשנבחרו אדם וחווה רובינו ציפינו לראות את המשמעות “הפופולרית” של הסיפור: חווה כאשמה בסיפור גן עדן.
והתחיל תהליך הקונסטלציה.
היה שקט מתוח לזמן מה, ואז הנציג של אדם שילב את ידיו, עיקם את מצחו ואמר: “זה הכול באשמתך“
ובאיזושהי דרך זה היה צפוי, זה מה שאנו מכירים. אדם ייצג את הגישה הזו בדרך שבה הוא עמד, באופן בו הוא דיבר, בכל מהותו.
כשהנציגה של חווה בדקה מה קורה לה במקום הזה מול אדם, הייתה התרחבות ביציבה שלה, בתנועה שלה, במאור עינייה, בתנועות ידיה. ואז היא אמרה: “אני חווה אם כל חי. המקום היה לי צר. רק פתחתי דלת” ובעודה מדברת היא נראתה נפלאה בחושניותה ופריונה כגן עדן ויותר בעצמה. לאדם, שעמד מולה, זה היה מצב בלתי נסבל, הוא לא יכול היה לעמוד מול כזו נוכחות או הוויה.. הוא פחד לנוע הלאה ורצה לשמר את מה שהיה.
לחווה בקונסטלציה התנועה מגן עדן והלאה הייתה הדרך להתפתחות ולהתרחבות, להישאר בגן עדן משמעותו הצטמצמות והצרה של השפע שמגיע ממנה. היא יכלה להכיל את גן עדן בתוכה, ולכן לא הייתה צריכה שזה יהיה מקום מסוים. זהו סיכום קצר של תהליך שארך כשעה.
בסופו, המונחית שחיפשה את הקשר אל הכאב של הסיפור המשפחתי, היתה יותר קשורה לתהליך של אדם ולא ראתה את חווה כפי שנגלתה בקונסטלציה. התהליך של חווה הכיל בתוכו במרומז את הקשר למשמעות אישית, משפחתית וקולקטיבית חדשה.
ההארות של חווה:
ובכן, לאחר זמן אנו עושים תהליך נוסף. בתהליך הזה בחרנו נציגים לגן עדן, לחווה ולקשר שלה לסיפור האישי של המשתתפת. בתהליך הזה גן עדן אומר “אני אירופה להורים שלכם”. בנציגות של חווה הייתה תחושה שגן העדן הזה הקטין במובן מסוים את ההוויה היהודית, ולכן תחת סבל גדול נוצרה מדינת ישראל, המקום שאינו גן עדן ובאופן ברור, אך שיש בו את כל הפוטנציאל להתפתח ולגדול.
לאחר מכן, עלתה בתהליך הקונסטלטיבי עוד משמעות שהייתה מפתיעה, פרדוקסלית ומאתגרת לא פחות:
גן עדן אמר ” אני גם תחושות הקורבנות והאשמה והשמירה עליהן… אצלי יש אשמים וקורבנות…אני נותן מסגרת וזהות… ” אך עם כל הכאב, גם פה, במקום שהוא כגן עדן יש מסגרת שמצרה ומקטינה את אלו שמחזיקים בה. במקרה הזה חווה מייצגת את האתגר של לצאת מהזדהות עם המקום של הקורבן, הסובל והמאשים אל מקום חדש שהפוטנציאל הגלום בו הוא שוב גדילה והתרחבות.
תהליך זה הביא אותנו להבנות נוספות – שכמו שהיה פחד לעזוב את גן עדן, להורינו וקודמינו היה פחד גדול לעזוב את מה שהיה, את הנוחיות, את העושר התרבותי ואת כל מה שגרמניה (ולא רק גרמניה) ייצגה באירופה לתקופות ארוכות ולצאת אל ביצות ושממה. ועם זאת “חווה” בקונסטלציה הזאת מציעה שההליכה אל ה’שממה’ תאפשר למשהו חדש לצמוח ולגדול, “…תפתח דלת…”.
ביום שנוכל לצאת מלהאשים את השואה או את היטלר או את אלא שלא ברחו, או את אלו שכן ברחו… ואולי בכלל את ה’אחרים‘ במצב שלנו, נמצא שאנו במקום הרבה יותר רחב מאשר היינו בו קודם. זה המעבר לרמת המשמעות שהיא גם מפתיעה וגם מאוד מאתגרת.
הדרישה של חווה, שהיא אם כל חי, היא גדילה והתרחבות, היא לתת מקום לכאב ולאחר זמן להתחבר שוב לתנועת החיים ולראות הלאה, להסתכל אל המרחב היותר גדול, אל מעבר לטראומה שתחומה בזמן מסוים, אל תנועות ותהליכים שהם הרבה יותר גדולים. הדרישה היא לראות דרך הפחד אל מה שאחריו, דרך ההצטמצמות אל המרחב הגדול…
לסיכום:
במהלך הקונסטלציה התנ”כית, אי אפשר לצמצם ולהישאר רק עם מה שידוע. זהו תהליך שפונה אל הלא מודע והלא ידוע.
בקונסטלציה התנ”כית להבדיל מתהליך משפחתי מול אבא ואמא, כל רובד מגלה משמעות אחת, ואחרי שמקבלים את המשמעות הזו מתגלה משמעות נוספת לאותו הדבר בדיוק, קצת כמו בחלום.וכשמצאנו את המשמעות הנוספת מתגלה עוד משמעות. אלו הם חומרים ארכיטיפים שחובקים בתוכם עולם ומלואו, ואנו כבני אדם יכולים לקבל צעד אחר צעד.
